אחים אנחנו הרב קוק

אחים אנחנו

"...(יג) ויאמרו, שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, בני איש-אחד--בארץ כנען..." (בראשית מב\');

קבר רחל בית לחם      הרב אברהם יצחק קוק

בקיטוב הרב שיש היום בחברה הישראלית, כשכל צד משוכנע שהצדק רק איתו ,יהי משב רוח מרענן כשנחזור בדיוק מאה שנה לאחור לחודש מר חשוון 1913 ונראה את הקיטוב הגדול שהיה בארץ באותה העת וכיצד טיפל בו איש גדול אחד, הרב קוק.

הימים הם ימי העלייה השנייה ומרוסיה ומזרח אירופה מגיעים לארץ עשרות עולים בדרכם להקים ישובים חדשים בארץ ישראל ולעבד את אדמתם.הרב קוק הגיע לארץ ישראל לכהן כרב של יפו והמושבות.(1904) באותה שנה הגיעו עולים רבים לארץ במסגרת העלייה השנייה, ביניהם צעירים חלוצים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית שנטשו את דרך המסורתיות. הם עלו לארץ לבנותה ולא מאסו בכל עבודה קשה. יחד עם זה החלו לגבש לעצמם זהות לאומית חדשה מנותקת מעולם היהדות המסורתית.

הרב קוק חש רוממות רוח ,מצד אחד הוא חש הערצה לחלוצים האלה הבונים ומפתחים את הארץ במסירות נפש, ומנגד גילה הסתייגות קשה מאורח חייהם המרוחק מהתורה וההלכה.הוא ביקש להיפגש עם בונה המושבות,הוא האמין שבכוחו של מפגש ישיר להביא לשינוי חיובי חילוני ודתי בקרב המתיישבים, הוא היה זה שיזם את המסע של רבנים אל המושבות הוא דאג לשתף גם את רבני היישוב הישן במסע.הרעיון לסייר במושבות הארץ. לקיים מסע למען חיזוקה של היהדות במושבות,היה נועז בעת ההיא,כדי לרכך את המפגש הוא כתב להם מכתב אישי,שבו הביע הערכה רבה למפעלם, והביע את רצונו לראותו בעיניו ולברך אותם את מעשה ידם.

ביום רביעי י"ט בחשוון בשנת תרע"ד (1913). יצא מסע הרבנים לדרך, בראש המסע עמדו הרב אברהם יצחק קוק (הרב של יפו והמושבות), והרב יוסף חיים זוננפלד (הרב של העדה החרדית בירושלים),

כ-12 אלף יהודים ישבו ב-47 נקודות התיישבות חדשות שקמו מאז ראשית ימי העלייה הראשונה.כל הישובים המבוקרים היו בצפון הארץ מחדרה ועד מטולה.26 ישובים,

הרב קוק מביט בישובים הפורחים וחש את פעמי הגאולה וקורא לאחדות בין אנשי הישוב הישן והמסורתי לבין אנשי הישוב החדש החילוני.הוא ידע שזו הפעם הראשונה שבה חברו מספר רבנים ממגזרים שונים כל כך בעלי שיעור קומה לסייר במושבות החדשות של ארץ ישראל, על מנת לעמוד מקרוב על הרמה הדתית של המושבות, על הצרכים הדתיים ואולי גם החברתיים.

הוא לא יכול היה לדעת או לשער בנפשו שזה יהיה גם המסע הראשון והאחרון שמשלחת מגוונת כזו תבקר בישובים חילוניים, לפחות עד לרגע הזה, מאה שנים מאוחר יותר.

הרבנים ביקרו במשך חודש וחצי ב-26 ישובים באזורי חיפה, הגליל התחתון ואצבע הגליל. בכל המושבות כמעט התקבלה המשלחת בכבוד גדול. האנשים והנשים התכנסו בבית הכנסת לשמוע את דרשות הרבנים.הוא ידע שבישובים החדשים שהקימו אנשי העלייה השנייה,ישנם צעירים רבים, צעירים וחלוצים שלא שומרים מצוות, לא הולכים לבית הכנסת, אוכלים טרף וכולי, אבל.....

וכאן מראה לנו הרב קוק את גדולתו ומנהיגותו המאחדת. ע"פ הרב קוק: "הם מקיימים, את אחד המצוות חשובות ביותר בתורה ,את יישוב הארץ".

במושבות העלייה הראשונה,התקבלו דברי הרבנים בהבנה ,ביישובי העלייה השנייה כמו דגניה וכינרת הייתה קבלת הפנים צוננת יותר.

הרב זוננפלד שייצג את היהדות החרדית, להזכירכם הוא היה רבה של הקהילה החרדית במאה שערים בירושלים והוא הוביל קוו מאוד קיצוני. כאשר הוא רואה מה קורה בישובים החדשים,

הוא מתייחס למתיישבים ולחלוצים כאילו אינם שייכים לבני העם היהודי.הגישה הבדלנית הקשוחה שלו יצרה היום את שנאת האחים המסוכנת, כשמנהיגי העדה החרדית חברו עם גדולי אויבנו בשנאתם האנטישמים לעם ישראל ומדינתו,הם מעיזים להכפיש את מנהיגיה ולשתף פעולה עם גדולי שונאיה, הרב זוננפלד לא הבין שהתנהגותו תגרום לקיטוב כה חמור הוא לא שיער שתפיסתם היום של יורשיו תהיה "שמדינת ישראל קמה בחטא ודינה שלא תשרוד לאורך זמן".

לתפיסתו יש להתרחק מהם ,לא לנהל עימם משא ומתן כי הם "גויים שמדברים עברית". כך כינה אותם, הוא תקף אותם באומרו, שהדברים שהם עושים, סותרים את רוח היהדות, הוא נחרד כשראה אותם מתגוררים יחדיו, בנים ובנות ביחד,הוא נדהם לשמוע שהם אינם שומרים כשרות וגם לא שבת. בכעסו הוא השווה אותם לקבוצות של יהודים שכפרו בתורת ישראל ונעלמו בנכר.

לעומתו הגישה של הרב קוק הייתה הפוכה.הוא טען שאמנם יש אנשים שקצת התרחקו מתורת ישראל ולכן יש לחבק אותם, להיות ביחד למרות שהולכים הם בדרך אחרת. הוא מזהה בקבוצת החלוצים אנשים מאוד איכותיים ומיוחדים שעבורו מה שהם עושים זה התחלה של גאולה כי חלק מהגאולה זה ישוב הארץ.

ע"פ הרב קוק ישוב יהודי בארץ ישראל זה התחלה של גאולה. אי לכך הרב קוק אומר בסוף המסע "הישן התחדש והחדש יקדש".

הוא ידע שהשורשים שלהם נטועים עמוק בבית אבא (דתי). גם אנשי העלייה השנייה שלא שומרים תורה ומצוות. רובם הגיעו מבית מסורתי דתי ובגנים שלהם נשתלו רגשות ההערכה והכיבוד לרבנים.

ע"פ הציונות הדתית, הרב קוק צדק.כשקבע שמדינת ישראל תקום ובתוכה יקומו זרמים רבים שיעוררו קיטוב רב בקרב העם כולו, לכן יש להושיט להם שתי ידיים ולחבקם.

כמעט בכל המושבות הוותיקות,שבהן ביקרו הרבנים, התלוננו התושבים על המורים, שמדיחים את ילדיהם מדרך התורה והמצוות. מורים אלו היו מתוקצבים בתחילה על ידי פקידי הברון ולאחר מכן על ידי חברת יק"א, ואורגנו על ידי "מרכז המורים". כל הגופים הללו היו בעלי אופי לאומי חילוני.אחד הנוכחים מתושבי ראש פינה מתאר בזיכרונותיו את מה שהתרחש בבית הכנסת: הרב קוק עלה לבמה בבית הכנסת והחל לשאת את דברו באידיש. הנוער דרש ממנו שידבר עברית.

הרב הביט בהם וחייך, כאן הופתעו המתאספים, כי הרב קוק נשא את דבריו בעברית צחה ורהוטה ובטוב טעם והיגיון, בסיום דבריו השתררה דקת דומיה. ולאחריה הוא זכה להפגנת אהבה של הקהל ולתשואות רמות.הם לא יכלו לדעת שהרב קוק דגל בלימוד השפה העברית וראה בה מרכיב חשוב במכלולו השיבה לארץ ישראל וקודשי ישראל.

בכל המקומות דרש הרב קוק ועוד רבנים בפני החלוצים, בכל המקומות דבריהם פעלו והותירו רושם, אבל את מצב החינוך שנשלט על ידי גורמים חילוניים היה קשה לתקן, בהיותו תלוי במשאבים כספיים מרובים.אכזבת הרבנים מהמצב הדתי של המושבות הייתה נוקבת. הם תלו את האשמה בעצמם.גם כאן הפתיע הרב קוק כשסיכם את המסע בדרכו הייחודית והמחבקת:

"באנו בשעה מאוחרת מעט,אבל לא מאוחרת מדי."אמר באופטימיות ,הודות לגישה הזאת הסתיים הביקור במקומות רבים, בחוויה מרגשת של ריקוד משותף שכם אל שכם של רבנים איכרים ופועלים.היו ישובים שחל בהם שיפור מה מבחינה דתית אולם.גם הפעם היה המפגש עם בני העלייה השנייה קשה,

היה אף פועל שפנה אל הרב ואמר: "חבל על עבודתכם ועל דיבוריכם.פה לא תשפיעו כלום".הרב קוק הבין שעיקר משימתו צריך להיות הקשר החיובי עם הצעירים וענה:

"לא באנו להשפיע עליכם, רוצים אנו להיות מושפעים מכם, מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש". הרב הסביר לנוכחים כי "חלק מהחלוצים הצעירים ששבו לארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו, ברוכים הם במעשיהם.אמנם עדיין לא שבו הביתה ליסוד דתי, לכן אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד… ורק על ידי אהבה ונתינה אפשר יהיה לאחדם".

בדרשותיו הפעם הדגיש הרב קוק את נושא אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל הוא עשה זאת במיוחד בישובים שהתרחקו מהדת. מדרך פעולתו ניכר היה שעיקר דאגתו היא לטווח הרחוק, גם אם בטווח הקצר ההישגים אינם משביעים רצון.

"כי עבודתנו כולה על אדמת הקודש, הלא היא עבודה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה, כי אם עבודת עולם ותקנתו"

ועל זאת ניתן להגיד בסיפוק ובאנחת רווחה: "ברוך העם שאלו הם מנהיגיו"