מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט הפרומו למה שיקרה אם חלילה תתגשם הנבואה.

יום שישי י"ז באב תרפ"ט. 23 באוגוסט 1929,. היישוב היהודי-ערבי המעורב שבעיר חברון יכול היה להוות מודל בינלאומי והיסטורי של דו-קיום, שהתאפיינו בידידות קרובה עם התושבים ובשיתוף פעולה שהזניק את כלכלת העיר, היו תשתית מוצדקת לאדישות התושבים היהודים בעיר. וזאת למרות שבארץ נרשמו הפרות סדר בערים שונות,

מושל העיר חברון, ערבי נוצרי, הבטיח מפורשות לרבני חברון כי הוא נוטל על עצמו את האחריות שלא יאונה ליהודים שום רע "עלא עיני ועלא ראסי" (על עיני ועל ראשי). אמר בהבטחה אולם בפועל, נערכו הרציחות לעיניהם של פרשי משטרה בריטים שנכחו במקום ולא נקפו אצבע

עם רדת החשיכה נשמעו קריאות "אטבח אל-יהוד" (טבחו ביהודים )והמון ערבי התנפל על בתי היהודים כשבידיו פגיונות, סכינים וגרזנים. הפורעים נסעו ברחובות העיר מצוידים בסכינים ובחרבות כשהם משלהבים את עצמם בשירים ובקריאות אלימות. את האכזריות שבאה לידי ביטוי באותן שעות קשה לתאר. תלמידי הישיבה נטבחו שם לצד ילדים קטנים. הורים לעיני ילדיהם וילדים לעיני הוריהם. הפורעים נתנו דרור לדחפיהם האכזריים ביותר כשהם מתעללים בקרבנות בכל צורה שהיא.

משלחת מערביי ירושלים הגיעה לחברון ובידה מכתב נאצה מהמופתי של ירושלים שהבטיח ש"מי שיהרוג יהודי יזכה לגן עדן". פרסום המכתב הדליק את הגיהינום שהתרחש אחריו. ההסתה שהחלה כמה ימים קודם לכן, בתשעה באב, לאחר ויכוח על קיום תפילה ליד הכותל המערב הפכה לטבח חסר רחמים.

עדי הראייה ספרו על זעקות התחנונים של הקרבנות, נשים וילדים, הצורחים בפחד מוות אל השוטרים הבריטים. שמצידם אינם עושים דבר. הפורעים פרצו גם למרפאה שבבית הדסה, מקום שעד אמש עוד העניק להם שירות רפואי. .

התיאורים הקשים והעדויות שהגיעו משם מניצולים ששרדו מציירים תמונה משערי הגיהינום
שמואל רוזנהולץ בחור צעיר תלמיד ישיבה ישב בהיכל הישיבה, כשהוא לבוש בבגדי שבת ועוסק בלימוד תורה. שקיעתו וריכוזו המוחלט בלימוד אפשרה להם להפתיע אותו ולדקור אותו למוות מעל דפי הגמר. לאחר הפרעות הגיע אביו של רוזנהולץ מארה"ב ונכנס, תחת אבטחה כבדה, לבית המדרש כדי לעמוד על המקום בו נעקד בנו כשהוא ממלמל "זה מקום המזבח עליו נעקד בני....."

אחד מבני הישיבה, צבי הלר, זעק לעברם תוך שהם מכים בו באלות: "אני רק ילד, למה אתם הורגים אותי?" אבל ההכאות רק התגברו. תלמיד ישיבה אחר, אהרן ריפס, ביקש מהרוצחים כמה שניות לומר "וידוי", הם הסכימו לבקשה.

האם לכך התכוון המופתי כשהבטיח גן עדן לכל מי שירצח יהודי?

תלמידי הישיבה ניסו להילחם במעט הנשק שלהם, אולם הם הובסו על ידי הפורעים באכזריות

באותם רגעים של אימת מוות אמרו הבחורים "וידוי" וקיבלו על עצמם לשפר את מעשיהם באם יתרחש נס והם יינצלו. חלקם אכן זכו לנס. מתוך 67 הנפשות שנרצחו בעיר חברון 24 היו תלמידי הישיבה

השוטרים הבריטים הניחו לפורעים להשתולל, לאנוס ולרצוח כאוות נפשם. רק כשהתקרבו לביתו של ראש הישיבה הרב אפשטיין, שהיה צמוד לביתו של המושל הבריטי, ניסו השוטרים לעצור בעדם. השוטרים חשו מאוימים וירו בפורעים.

מצמרר לחשוב שכמה יריות בודדות הביאו קץ להשתוללות וסיימו את הפרעות.

הרציחות התרחשו גם בצפת, ירושלים, רמלה וערים נוספות, ובסך הכול נרצחו במהלכן 133 איש, ומאות נפצעו, בתי התושבים היהודים נבזזו ואוישו בידי הפורעים ובני משפחותיהם התוצאה הקשה הייתה שהיישוב היהודי בחברון חוסל בהחלטת הבריטים.

מי האמין שלאחר סילוק המשטרה הבריטית והקמת מדינה יהודית עצמאית וחזקה, עדיין יהודים נסים על נפשם ברחובות חברון וירושלים?

השנאה האוניברסלית, המכונה "אנטישמיות" באה לידי ביטוי מחריד גם בפיסת ההיסטוריה הזאת.

80 שנה חלפו מאז והרציחות במזרח התיכון מצאו קורבנות חדשים ,משום שביהודים אי אפשר יותר לפגוע ,הם מוגנים תחת חסות הצבא הטוב ביותר בעולם.

והמוזר בתעתועי ההיסטוריה הוא: שגם אותם בנים של הרוצחים המתועבים מוגנים היום תחת אותה חסות ובאותה הגנה.