מעיין החיים

"כה אמר ה\' בעת רצון עניתיך...לאמור לאסירים צאו...

ולא ירעבו ולא יצמאו...ועל מבועי מים ינהלם" (ישעיהו מט ח-י)

הבה וננסה לדמיין לנו מסע בזמן ,בארץ ישראל העתידית כפי שהינו רוצים ושואפים שתהיה ,כפי שאבותינו חלמו עליה שתהיה, ובתוך מכונת הזמן נבקש לראות ולשמוע את סיפורו של מעיין החיים כפי שהיה בעבר וגם היום.

הספר "לגור בארץ הקדושה" הקדים אותנו ונתן לנו את סיפורו של מעיין החיים,כיצד היה בעבר והיכן הוא בהווה.

הספר מספק לנו מסע בארץ ישראל העתידית ומתוכו אני מביא חלקים מפרק מעיין החיים

בואך לירושלים, בכביש 443, במעלה הדרך מבית חורון לירושלים, בכניסה לכביש עטרות, בין שני הרים שנחצבו, כדי שהכביש יעבור ביניהם, ישנו מקום קטן, שבו הורחב הכביש ונבנה מפרץ לחניה כדי לאפשר למכוניות לחנות בצד הדרך מבלי להפריע לתנועה הזורמת.בתוך סדק בסלע ראינו צינור פלסטיק קטן תקוע ומים זורמים מתוכו לתוך התעלה בקילוח רגיל וקבוע.

מספר מכוניות חנו בצד הכביש ותור של אנשים עם בקבוקים עמדו וחיכו כדי למלא את מיכלי הפלסטיק הריקים שהחזיקו בידיהם.

דנה הביטה בלירן בהפתעה, עת עצר את הרכב וסימן לנו לרדת, מתא המטען שברכב הוציא כוסות פלסטיק, ניגש ועמד בתור שהתקדם במהירות, ותוך דקות הגיע לצינור ומילא את הכוסות שבידיו.

"מה זה ?" שאל אבא,

לירן חייך בערמומיות "שתו", פקד, מעביר את הכוסות המלאות בינינו.

אבא לגם ראשון, מצמץ בעיניו שהתרחבו מעט "נפלא, מימיי לא שתיתי מים טעימים כל כך" אמר ולגם את מלוא הכוס. הוא ניגש ועמד שוב בתור,כדי למלא את הכוסות בשנית. לגמנו בהנאה את המים,שהיו טעימים, מתוקים מאד וקרירים,בדיוק כמידת הצורך.

"מים נפלאים, ישתבח שמו",אמר לירן, בעודו לוגם לרוויה מהכוס שבידו.

"אכן", אמרתי "טעמם גן עדן",לירן הנהן בראשו, מוחה בגב ידו את שפתיו. שתינו לרוויה, מלאנו קצת בבקבוקים שהיו במכונית ועלינו לרכב, לירן הניע את הרכב ובזהירות השתלב בתנועה הזורמת בכביש בדרכנו לירושלים.

"מים נפלאים באמצע הדרך" אמרתי, "ממש במקום ובזמן",

"אכן", הסכים לירן "מים נפלאים ישתבח שמו" חזר שוב.

"מה פשר המקום הזה ?" שאל אבא.

"סיפור ארוך" ענה לירן.

"אתה יודע שאנו אוהבים סיפורים, וגם יש לנו זמן עד שנגיע לירושלים", אמר אבא, "אז קדימה".

"ובכן הסיפור מתחיל במאה הראשונה לספירה",פתח לירן את סיפורו,מבלי להסיר את עיניו מהכביש, "הרומאים כובשים את ירושלים, מחריבים אותה ושורפים את בית המקדש. באכזריות רבה הם מבצעים טבח בנצורים ואת הנותרים ששרדו ובהם אצולת העם הם מובילים בשיירות שבויים למסע ניצחון לרומא, מטרתם,לפזרם בתפוצות,כך נהגו בתקופה זו כל העמים שכבשו ארצות ועמים אחרים.בחששם ממרידה,נהגו לפזר את שרידי העם ברחבי העולם ולהביא במקומם עמים אחרים.

ובכן, היה יום חם מאד, חודש אב, אוגוסט בתאריך הלועזי, המסע הרגלי מירושלים לכיוון שפלת החוף התנהל בעצלתיים.הרומאים לא אפשרו לגולים לסייע לפצועים, לזקנים ולתינוקות שכשלו בדרך. הדרך לא הייתה סלולה והשיירה נאלצה לטפס על ההרים ולרדת לעמקים.חוסר המים היה קטלני ושיירת הגולים התקדמה באיטיות רבה,הרעב הקשה בתקופת המצור בירושלים הוסיף לתשישותם.

באחד ההרים, לאחר טיפוס ארוך ומייגע, ניגש אחד הגולים, שמוע שמו, למפקד הרומי,

"לא נוכל להמשיך בלי מים", אמר בכל שקט, "אם ברצונכם לחסל את כולנו עשו זאת עכשיו, או שהצמא ייעשה זאת טוב מכם".

המפקד הרומי חבט בו בגב ידו והשליכו ארצה, דם זב מזווית פיו, הוא התרומם לאיטו, חזר ועמד זקוף מולו,

"אנו זקוקים למים", אמר שוב,

"אין לנו מים בשבילכם, מצידי אתם יכולים להתפגר כאן", ענה לו המפקד הרומי "בגללכם אני כאן, בארץ הזאת, ולא במרחצאות רומא".

שמוע המשיך להביט בו בעקשנות מבלי להנמיך את עיניו, ידע כי הוא מסכן מאד את חייו.

"תפנה לאלוהים שלכם, אולי הוא יביא לכם מים", המשיך המפקד הרומאי בזלזול,

שמוע הביט בו דקה ארוכה בפנים רציניות, כבוחן את כוונתו, אחר הפנה פניו לכיוון ירושלים, הניף את ידיו מעלה. קולו השקט התחזק עת הפנה מבטו לשמיים.

"ה\' אלוהיי אברהם, יצחק וישראל. פשעו בניך, ואין הם ראויים לחיות יותר בארץ הטובה הזאת.יודע אני,שעכשיו מתגשמת אחת התוכחות שמשה הנביא שהזהירנו מפניה. אולם ברצוני להסב את תשומת ליבך גם להבטחה שהבטחת באותו מעמד. הבטחת לא לכלות אותנו כליל.הרשה נא לי לפנות אלייך בשם כל האנשים האומללים האלה ולהזכיר לך את הבטחתך שלעולם, לעולם לא תעזוב אותנו. אנא עשה בכוחך רק הפעם הזאת כדי שכולנו נדע, שהמקום שאליו אנו הולכים זמני יהיה, ובעתיד נזכה לחזור שוב לארצנו, כדי שתתקיים שבועתך לאברהם, יצחק ויעקב".

האגדה מספרת שבדממה שהשתררה באותו מעמד, גם הציפורים שתקו.

"יש כאן מים", נשמעה לפתע צעקה של אחד הילדים. המפקד הרומי הביט באי אמון בשמוע ונשא צעדיו לכיוון הילדים,

"היכן" שאל, הילד הצביע על הסלע, זרזיף של מים הולך ומתחזק ביצבץ ממרכז הסלע בתוך סדק קטן וזרם על האדמה היבשה. המפקד הרומי רכן על הסלע וטעם מהמים,הם ערבו לחיכו, הוא שתה לרוויה, החיילים התקרבו לשתות והוא הדף אותם בידו.

"הניחו להם לשתות ראשונים, מים אלה בזכותם". הוא אותת לשבויים לגשת לשתות וכולם שתו לרוויה.הוא גם אפשר להם למלא את כליהם במים.אחר כך ניגש אל שמוע,שעדיין עמד נפעם מול המעמד המופלא,

"אלוהים שלכם שמע בקולך",אמר, מחכך את סנטרו בידו "הוא כנראה רוצה שתחיו", הוסיף.

האגדה מספרת שמרגע זה השתנה יחסם של הרומאים לשבויים והפך ליחס רך יותר,הם עשו כל מאמץ לשמור עליהם ולדאוג שאיש שלא ימות וכולם יגיעו בשלום לרומא.גם הגולים האחרים ששמעו על הנס,התחזקו ברוחם בידיעה,שהגלות היא זמנית ויום יבוא וישובו בחזרה לארצם.

המים הזורמים מתוך הסלע הפסיקו את זרימתם לאחר שעזבו הגולים את המקום. היושב במרומים הביט מטה אל המעיין המסתתר בתוך ההרים,

"במה אברך אותך, מעיין טוב" אמר אלוהים, "הרי מים קרים וטעימים כבר יש לך. מקומך בין ההרים מובטח, הגשמים היורדים בחורף ממלאים אותך בכל שנה. לא נותר לי אלא לברך אותך בברכה מיוחדת. שיהיו מימייך טובים כל השנה כדי שישמשו תמיד רק את ההלך העובר בדרך, שישתה מהם לרוויה וחיים ויברך אותך".

במשך אלפיים שנה הסתתר המעיין בהרים. עם שיבת ציון ופתיחת דרכים נוספות לירושלים, התגלה.היה זה בעת פריצת דרך בתוך ההר, לפתע זרמו מים מתוך ההר.

מהנדסים של חברת "מקורות" הגיעו למקום וביצעו בדיקות עומק ורוחב כדי לגלות את גודלו של מקור המים. פסיקתם הייתה חד משמעית. "מעיין קטן מאד, תוך חודש יתרוקן לגמרי, אין שום כדאיות כלכלית לחפור באר במקום".

המים המשיכו לזרום לאיטם מתוך הסלע, חלפו חודשים, שנים, המים עדיין זורמים באותו המסלול ובאותו זרם. מישהו דחף צינור פלסטיק לתוך הסדק בסלע, והמים יצאו דרכו בזרם איטי, אך קבוע.

שמו של המעיין הגיע לכל רחבי הארץ, עשרות אנשים עוצרים מידי יום לידו ללגום ממימיו הקרים והטעימים וממלאים בקבוקים ומיכלים,

"ישתבח שמו", אומרים, בעודם מרווים את צימאונם לרוויה.

"אכן ישתבח שמו" חשבתי, מביט בדרך העקלקלה המתפתלת בואכה העיר, מרחוק נראו הבתים הראשונים של ירושלים....